פסק-דין בתיק ת"ק 27102-08-11

בפני תביעה קטנה בסך 3,771 ש"ח שעניינה עגמת נפש והשחתת זמן שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב ארוע שהתרחש במהלך חופשה במלון "מלכת שבא" באילת, המופעל על ידי הנתבעת.

סיפור המעשה הוא כך (זוהי גרסת התובע, אולם במרבית הנקודות אין מחלוקת): בעת הגעתו למלון, בשעת ערב מאוחרת, נתבקש התובע על ידי פקידת הקבלה למסור תעודה מזהה, ומסר את רישיון הנהיגה שלו. זה נלקח לשם צילומו, ולאחר מכן התבקש כרטיס האשראי שלו. כשהוחזר כרטיס האשראי, לא הבחין התובע כי רישיון הנהיגה לא הוחזר, אלא רק לאחר שעלה לחדרו. בירורים ראשוניים העלו, כי לטענת פקידת הקבלה הוחזר הרישיון, ואילו התובע בדק בכל חפציו ולא מצאו. בשלב הבא נכנסו לתמונה נציגי מחלקת הביטחון של המלון, ואלה טענו, בתחילה, כי הרישיון נמסר לאורח אחר, ונדרשו יום או יומיים לנסות ולאתרו, עד שאותר והתברר שהרישיון אינו אצלו; ואז שינו גרסתם וטענו כי הוא מחפש תואנה להיאחז בה לשם הוצאת כספים מהמלון, והרישיון מצוי אצלו. בסופו של יום, לאחר קשיים מסויימים בטיסה הביתה, בהעדר תעודה מזהה, נאלץ התובע להזמין רישיון נהיגה חדש, רק כדי לגלות, שעות ספורות לאחר מכן, שהרישיון המקורי נמצא בבית המלון, תחוב בין רהיט לבין הקיר, באזור הקבלה. הצעת הפיצוי על עגמת הנפש שקיבל היתה מעליבה, לשיטתו (10% הנחה ממחיר מלא במקרה של חופשה עתידית), ועל כן הגיש תביעתו. הוא עותר עתה להחזר מלוא דמי החופשה (1,349 ש"ח), לפיצוי עבור זמנו ועבור עלות תעודה חלופית (כ-400 ש"ח), ועוד 2,000 ש"ח כפיצוי עבור "עגמת נפש, כאב וסבל".

הנתבעת טוענת, כי התביעה קנטרנית, כי ככל שיש אשמה, הרי שגם לתובע אשם חלקי בעניין, וכי נזקיו פעוטים ואינם בני-פיצוי. במיוחד טוענת הנתבעת כי סכום הפיצוי הנתבע מוגזם ואינו עומד בשום יחס לנזקים האמיתיים, בשים לב לכך שסכום הפיצוי גבוה כמעט פי 3 משווי כל הנופש כולו, ואין חולק כי התובע גם זכה ליהנות מיתר שירותי המלון. הנתבעת גם טענה, בכתב ההגנה, לחוסר סמכות מקומית של בית משפט זה, אך לא חזרה על טענה זו בדיון, ויש לראותה כמי שזנחה את תביעתה.

דין התביעה להידחות, ברובה. דומה שלא יכול להיות חולק, במבט לאחור, כי רישיון הנהיגה של התובע אבד, כשהוא בשליטת מי מעובדי הנתבעת, אולם צודקת הנתבעת, כי אף לתובע, לגרסתו שלו, תרומה נכבדת לעניין, שכן לא וידא שהרישיון הוחזר לו, ועורר את העניין רק לאחר זמן.

לבד משאלת האחריות, עולה גם שאלת הנזק, והיא קשה עוד יותר מבחינת התובע, שכן התובע, בבחינת "המוציא מחברו - עליו הראיה", חייב להוכיח את נזקיו. גם לאחר ששמעתי את התובע, לא התרשמתי כי חופשתו נהרסה (ואם נהרסה, הרי שהרס זה נובע לא פחות מהלך רוחו של התובע עצמו מאשר מהנסיבות האובייקטיביות); אף אם היו במהלכה רגעי כעס וטרדת-נפש, עקב אובדן הרישיון או עקב יחס בלתי-נאות, לטעמו, של מי מעובדי המלון, הרי שמדובר ב-3 ימי סוף שבוע, בהן אין לשער כי התובע לא השתמש ביתר שירותי המלון: הוא לן בו, הוא אכל בו, יש להניח כי השתמש במתקנים כגון בריכת שחיה וכיו"ב. ברי, כי ככל שנפגמה חופשתו, הרי שפגם זה אינו אלא חלק קטן (גם אם לא זניח) מהחופשה הכוללת שעלותה, כזכור, כ-1300 ש"ח.

לבד מהטעם המר שליווה את חופשתו, כאמור, נגרמה לו טרדה מסוימת גם בדרכו חזרה, וטרחה מסוימת כשחזר. אין מדובר בעגמת נפש של ממש, ולבטח שאין מדובר ב"כאב וסבל". בכל מקרה, לא ניתן לסבור, כי בגין נזקים כלליים אלה, שרוב בני האדם לא היו רואים אותם כראויים לפיצוי ולתביעה, מעבר למחוות-רצון-טוב, מגיע פיצוי העולה בשוויו על מחיר החופשה כולה.

אף נזקיו הישירים לא הוכחו די הצורך, שעה שהעלות הנטענת של יום עבודה בכתב התביעה אינה נתמכת בנתונים שבתלוש השכר שצורף, ושעה שממילא לא הוכח שהתובע הפסיד משהו משכרו באותו חודש כתוצאה מהצורך להזמין רישיון נהיגה חדש.

בסיכומו של דבר, אני אומד את מכלול נזקיו של התובע, הן הישירים והן העקיפים, כשקולים לכשליש מעלות חופשתו, דהיינו: 450 ש"ח, ואומד את תרומתו-שלו להיווצרותם בשיעור של שליש.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 300 ש"ח . איני מחייבה בהוצאות התובע הגשת התביעה, הן משום היחס שבין הסכום שנפסק בסופו של דבר לבין הסכום שנתבע, והן משום הוצאותיה המוגברות, בשליחת נציג מאילת לבית המשפט בכפר-סבא, לשם בירור תביעה זו, שיפה היה אם היתה מסתיימת בפיצוי כגון זה שהוצע לתובע על ידי נציג הנתבעת, בדיון, אולם נדחה על ידי התובע.

הסכום שנפסק ישולם תוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום,  כ"ה תמוז תשע"ב, 15 יולי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: